איך שמתחיל לו הסתיו והטיפות הראשונות מתגנבות אל החלון אני נזכרת
בספר המקסים של שירה גפן "על עלה ועל אלונה", שאליו התוודעתי לראשונה
בהיותי ספרנית בספריית בית הספר.
האיורים המקסימים של דוד פולנסקי משרים עלי את אווירת הסתיו וביחד עם
סיפור הנפלא והמרגש של שירה גפן אני מכניסה את עצמי ואת הילדים לאווירה.
את הספר אני במיוחד אוהבת לקרוא לילדים לאחר שאנחנו משוחחים על רגשות.
בעולם הדמיוני של הילדים כל חפץ יכול להיות אנושי וערוץ הופ מלא בסדרות בהם כפיות
מדברות סבונים מתגלשים וטרקטורים משוחחים.
אני שואלת את הילדים, איך היית מרגיש אם היית מחק? עפרון? או סתם נייר
על השולחן, ואז מפגישה אותם עם אלונה, גיבורת הסיפור שלנו אשר חוזרת הביתה
ביום סתוי, מהגן דרך הגן, ומגלה מבלי לשים לב שעלה אחד נשר ונשאר לה על הראש.
"אם את רוצה לאכול את המרק שלך, תחזירי לי את העלה שלי."
"את העלה בצורת לב?" שאלה אלונה. היא קיוותה שהם מתכוונים
לאותו עלה.
"לא," אמר העץ ואלונה נרגעה, אבל אז העץ הוסיף מיד: "את
הלב בצורת עלה".
"זה?" אמרה אלונה, והרימה את העלה
והחזיקה אותו מעל המרק.
"כן," אמר העץ, "זה הלב שלי".
"אבל זה עלה," התעקשה אלונה.
"לא," אמר העץ, "זה לב. לב בצורת עלה. כל הדברים אצלי,
כמו אצל כל העצים, הם בצורת עלים".
"אני צחוק עלים, אני בוכה עלים" אני רוקד עלים" אני
ישן עלים, אני מדבר עלים"
וזה מזכיר לי את אחת המשימות שהיו לי כשהייתי קטנה, בשיעור אנגלית בבית הספר, בו התבקשתי לכתוב "לו הייתי מדרכה בעיר שלי, כיצד הייתי מרגישה?" הנה לפניכם המשימה..
בעקבות הספר אני מפזרת לילדים עלי שלכת בגדלים שונים על השולחן ובעזרת טכניקה פשוטה, עפרון
ונייר אנחנו יוצרים את תדפיס העלה ומוסיפים לו פנים והבעה.