על עלה ועל אלונה

איך שמתחיל לו הסתיו והטיפות הראשונות מתגנבות אל החלון אני נזכרת בספר המקסים של שירה גפן "על עלה ועל אלונה", שאליו התוודעתי לראשונה בהיותי ספרנית בספריית בית הספר.

האיורים המקסימים של דוד פולנסקי משרים עלי את אווירת הסתיו וביחד עם סיפור הנפלא והמרגש של שירה גפן אני מכניסה את עצמי ואת הילדים לאווירה.

את הספר אני במיוחד אוהבת לקרוא לילדים לאחר שאנחנו משוחחים על רגשות. בעולם הדמיוני של הילדים כל חפץ יכול להיות אנושי וערוץ הופ מלא בסדרות בהם כפיות מדברות סבונים מתגלשים וטרקטורים משוחחים.

אני שואלת את הילדים, איך היית מרגיש אם היית מחק? עפרון? או סתם נייר על השולחן, ואז מפגישה אותם עם אלונה, גיבורת הסיפור שלנו אשר חוזרת הביתה ביום סתוי, מהגן דרך הגן, ומגלה מבלי לשים לב שעלה אחד נשר ונשאר לה על הראש.

"אם את רוצה לאכול את המרק שלך, תחזירי לי את העלה שלי."

"את העלה בצורת לב?" שאלה אלונה. היא קיוותה שהם מתכוונים לאותו עלה.

"לא," אמר העץ ואלונה נרגעה, אבל אז העץ הוסיף מיד: "את הלב בצורת עלה".

"זה?" אמרה אלונה, והרימה את העלה והחזיקה אותו מעל המרק.

"כן," אמר העץ, "זה הלב שלי".

"אבל זה עלה," התעקשה אלונה.

"לא," אמר העץ, "זה לב. לב בצורת עלה. כל הדברים אצלי, כמו אצל כל העצים, הם בצורת עלים".

"אני צחוק עלים, אני בוכה עלים" אני רוקד עלים" אני ישן עלים, אני מדבר עלים"

וזה מזכיר לי את אחת המשימות שהיו לי כשהייתי קטנה, בשיעור אנגלית בבית הספר, בו התבקשתי לכתוב "לו הייתי מדרכה בעיר שלי, כיצד הייתי מרגישה?" הנה לפניכם המשימה..

בעקבות הספר אני מפזרת לילדים עלי שלכת בגדלים שונים על השולחן ובעזרת טכניקה פשוטה, עפרון ונייר אנחנו יוצרים את תדפיס העלה ומוסיפים לו פנים והבעה.

ראיון עם הסופרת שירה גפן ב- פנקס- כתב העת המקוון לספרות ותרבות לילדים

להיות שקופים

בדיוק בשבוע שהתחלנו ללמוד בכיתה את האות והצליל ד בקמץ פתח החלטתי לקרוא בפני הילדים את הספר דנידין הרואה ואינו נראה מאת און שריג. מבלי לשים לב בחרתי בספר המתאים ולא רק בגלל הצליל.

בכל שבוע אנו עוסקים בנושא מעורבות חברתית כחלק מהיותנו יחיד בתוך קבוצה. אנו משוחחים על דרכים שונות שבהן ניתן לעזור אחד לשני ואף אימצנו לעצמנו את הסיסמא : "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם".

דנידין של פעם הוא הארי פוטר של היום, אשר בעזרת גלימת הקסמים שלו הופך גם הוא לרואה ואינו נראה. ובדומה לדנידין, גם להארי פוטר יש את התכונה הבסיסית של הגיבור הטוב הנלחץ לעזרת אחרים.

כשדנידין מגלה שהוא רואה ואינו נראה הוא בוחר לנצל את סיטואציה ולהפוך אותו ליתרון, בתחילה הוא עוזר לאנשים במצבים יומיומיים ואח"כ הוא יוצא למבצעי גבורה ומודיעין.


אמנם השפה היום "רחוקה" משפת הילדים ואולי גם הסיטואציות אבל מי מאיתנו לא היה רוצה להיות רואה ואינו נראה?

בהקשר האישי שלי זה בא לידי ביטוי לאורך השנים כשהשתוקקתי להיות זבוב על הקיר בזמן שילדיי שלי נכנסו למסגרות הלימוד השונות. להציץ ולראות שהם בסדר.

היום בתור אישה בוגרת אני לא בטוחה  שהייתי רוצה להיות שקופה. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו במצבים חברתיים מסויימים שאפילו בלי גלימת קסמים אנחנו מרגישים שקופים, וזה לא כל- כך נעים.

אבל הכל נראה אחרת מפרספקטיבה של גדולים..

בנתיים בכיתה אנחנו מרותקים מהסיפורים.

נקודה למחשבה

כשיש לי זמן ואני לא רצה להקפיץ ילדים לחוג או בודקת מיילים, אני אוהבת לשבת עם בתי הקטנה ופשוט לצייר. לפעמים אנחנו מחליטות מראש על נושא ולפעמים אנחנו מציירות אחת לשנייה ציור ואז מחליפות בנינו את הציורים וצובעות ביחד.

לא פעם כשאני מתיישבת לצייר איתה אני רואה שהיא מציצה אל הציור שלי כדי לראות מה אני עושה. ואז כמה שניות אח"כ היא לוקחת דף חדש ומשנה את הציור הראשוני שלה.

אני קולטת את המבט המתוסכל שלה ואת "פרצוף האוף" ומיד אחריו יודעת שיבואו המילים הבאות: "זה לא יצא לי",

"אוף, אני לא יודעת לצייר"

"את יכולה לצייר בשבילי?"

ואני כמובן יודעת שהציור שלה נהדר בייחוד מפני שהוא לא מושלם (ומה זה בכלל ציור מושלם?), ואני מנסה לעודד אותה ולהכניס בה בטחון ורואה שהיא קצת מיואשת.

ואז נזכרת בעמליה, מהספר המקסים של הסופר פיטר ה' ריינולדס- "הנקודה".

"אני פשוט לא יודעת לצייר!"

"רק תעשי סימן ותראי מה יקרה," מעודדת אותה המורה שלה לאומנות.

עמליה תפסה טוש ולחצה אותו על הדף בכל הכוח, "הנה!".

המורה הרימה את הדף ובחנה אותו בתשומת לב, "הממממממ."

היא הזיזה את הדף לעבר עמליה ואמרה בשקט: "עכשיו תחתמי".

המורה המיוחדת שלה לוקחת את הנקודה הקטנה של עמליה ותולה אותו בתוך מסגרת גדולה בכיתה.

ועמליה, מבלי לשים לב, נשאבת אל תוך עולם הציור ומתחילה ליצור נקודות נוספות; גדולות, קטנות, מלאות, מקושקשות, שחורות וצבעוניות ואפילו ציורים בלי נקודות כלל.

כעבור שבוע עמליה מגלה שכל הנקודות שלה מופיעות בתערוכת האמנות של בית הספר.

ילד קטן שמגיע לתערוכה מסתכל בהשתאות על כל הציורים ואומר לעמליה:

"את ממש ציירת גדולה. הלוואי שאני יכולתי לצייר"

"אני בטוחה שאתה יכול," אמרה עמליה.

"אני? אני לא! אני לא יכול לצייר קו ישר אפילו בסרגל".

עמליה חייכה ונתנה לילד דף חלק.

"תראה לי"...

הסיפור המקסים הזה מגיע בעיצוב של ספר קטן אך גדול במשמעותו ומתאים לכל מי שלא חושש להביע את עצמו. סיפור פשוט המלמד אותנו את הדברים הבסיסיים ביותר והחשובים ביותר בעולם; להאמין בעצמנו, לחשוב בגדול, להטביע את חותמנו ולא לפחד לראות לאן זה יוביל אותנו.

מה עשיתי עם הספר בכיתה?

עם הילדים הקטנים יצרנו דוגמאות של נקודות ועם הגדולים ציירנו דמות בעזרת נקודות. הטכניקה פשוטה- איזור כהה של הפנים יהיה בעל נקודות צפופות יותר ואיזור בהיר של הפנים יהיה בעל נקודות מרוחקות יותר.

באתר הבית של הסופר ניתן למצוא פעילויות נוספות בעקבות הספר וכן שאלות ותשובות אל הסופר.

בחיפושי באינטרנט מצאתי עבודות נוספות של הסופר והמאייר ריינולדס ובניהם את סרטון האנימציה הבא שנותן הרבה חומר למחשבה.

מדונה כתבה ספר ילדים?

אני מודה שכשהייתי נערה צעירה בגיל העשרה גם אני הערצתי את מדונה, אם כי לא הערצה מטורפת, אבל הייתה לי תקופה שבה אהבתי לשים על ידי הימנית צרור צמידי גומי שחורים ועפרון שחור בעיניים (רק כשאמא הרשתה לי..) עם השנים גדלתי והתבגרתי ואהבתי אותה קצת פחות.

לכן הופתעתי לגלות שהיא פרסמה ליין של ספרי ילדים. הספר "התפוחים של מר פיבודי" הוא חלק מסדרת ספרים שמדונה הוציאה לאור לאחר העיסוק שלה עם הקבלה, בתחילה לא רציתי לקרוא את הספר. חשבתי לעצמי מה כבר מדונה יכולה לכתוב על ספר שהוא סיפור מוסרי ואיך בכלל היא מעלה על דעתה לכתוב ספר ילדים? שמחתי לגלות ששגיתי ושמדובר בספר נהדר, וכך כל ספריה מהסדרה.

עיקרו של הסיפור על כוחן של המילים והחשיבות בבחירת המילים הנכונות על מנת שלא לפגוע באחרים. 

מקור ההשראה לספר הוא סיפור שנכתב למעלה מ- 300 שנה ע"י הבעל שם טוב (הבעש"ט), שהיה מחברו של הסיפור המקורי הקדיש את חייו ללימוד ולעזרה לזולת, והדגיש את ערכה וחשיבותה של אהבת הבריות.

גיבור הסיפור שלנו הוא מר פיבודי המורה לספורט של קבוצת ילדים בעיירה קטנה ושמה הפוויל. קבוצת הילדים נפגשת בכל שבת לשחק בייסבול ולמרות שהם תמיד מפסידים, זה לא אכפת להם מכיוון שהכי חשוב להם הוא המשחק עצמו.

באחד הימים ראה ילד מהקבוצה את מר פיבודי לוקח תפוח מדוכן הפירות שבעיר והולך מבלי לשלם. הילד רץ לספר לכולם שמר פיבודי גנב תפוח והשמועה החלה מתפשטת. עד כדי כך שילדי הקבוצה הפסיקו להגיע למשחק ואנשי העיירה כבר לא בירכו את מר פיבודי לשלום.

אחד הילדים אשר הסביר למר פיבודי מה קרה מקבל הזדמנות לשמוע ממר פיבודי שהוא אינו גנב כלל. מר פיבודי מזמין את הילד שהפיץ את השמועה למגרש הבייסבול ומבקש ממנו להביא כרית עם נוצות ומספריים. הילד שאינו מבין מה הקשר לכרית ולמספריים מתבקש ע"י מר פיבודי לגזור את הכרית ולפזר את הנוצות. לאחר שמר פיבודי מסביר לו כי על התפוחים הוא משלם מראש בתחילת כל שבוע מבין הילד שקל מאד להפיץ שמועה, בדיוק כפי שקל לפזר נוצות, אך כפי שקשה לאסוף את כל הנוצות- כך גם קשה למחוק את הנזק שהשמועה משאירה אחריה.

זהו השלב בסיפור שאני הכי אוהבת. ולמרות שאני מכירה ויודעת אותו היטב אני מתרגשת בכל פעם מחדש מהפשטות והחוכמה שבסיפור.

גם שלמה אבס, עליו כתבתי ברשומה האחרונה שלי, כתב ספר על בסיס המעשייה החסידית בשם "נוצות ברוח" והפעם גיבורי הסיפור הן שתי נשים רכלניות שהאחת מפזרת שמועה על השנייה.

סיפור המעשה מלמד אותנו עד כמה קשה להשיב בחזרה מילים שיצאו מהפה. ועד כמה חשוב שנהיה הגונים, ישרים וחברותיים יותר לאנשים סביבנו.

עוד בסדרה המצויינת הספרים: ארבע שושנים אנגליות, יקוב ושבעת הגנבים, הרפתקאותיו של עבדי, ימבה כסף.

איורים מקסימים, סיפור מצויין ומוסר השכל חשוב ביותר. מתאים לכל הילדים (גדולים וקטנים)

הכל בגלל חמור אחד

כילדה מאד אהבתי לקרוא את הסיפורים המצחיקים על חכמי חלם. אני זוכרת שתהיתי האם באמת יש מקום כזה שקוראים לו חלם? והאם האנשים שם באמת כך חושבים?

כשקראתי את הסיפורים לבני כשהיה קטן, ידעתי שהוא ייהנה ויצחק מטיפשות של הזקנים ומרעיונותיהם המקורים בבואם לפתור בעיות שונות ומשונות. 

לכן שמחתי לפגוש בסדרה המחייכת של שלמה אבס המביאה אלינו סיפורים מופלאים ומצחיקים המזכירים לנו קצת את סיפורי הרשלה וחכמי חלם.

הספר הראשון שקראתי בסדרה היה "הכל בגלל חמור אחד" המספר לנו אודות ג'ק הצעיר הזוכה באהובתו בעזרת חמור גדול. מעשייה אנגלית עתיקה הידועה בשם-  Lazy Jack

אז מיהו ג'ק?

ג'ק הוא בן יחיד ולא יוצלח שכזה. הוא קצת עצלן וקצת "אסטרונאוט" והוא נשלח ע"י אימו לעבוד ולסייע בפרנסת הבית. ג'ק מתחיל לעבוד כשוליה של סנדלר ומקבל עבור עבודתו מטבע כסף אחד, אותו הוא מספיק לאבד עוד לפני הגעתו הביתה. אמו כועסת עליו ומציעה לו  לשמור את שהוא מקבל בפעם הבאה בכיס, וכך הוא לא יאבד. ג'ק מבטיח לשמוע בעצת אימו ויוצא לחפש עבודה נוספת, אלא שהפעם ג'ק מקבל עבור עבודתו כד חלב שאותו הוא שם בכיס מכנסיו כפי שהבטיח לאימו... וכך הוא מתגלגל מעבודה לעבודה ואנו הקוראים מתגלגלים איתו. בכל פעם ג'ק מקבל תמורה אחרת בעבור עבודתו ובכל פעם הוא אינו מצליח לשמר אותה עד שיום אחד הוא מקבל חמור...

"וכך, למחרת ביום שני בבוקר, יצא ג'ק מהבית והלך לעבוד אצל סנדלר שהבטיח לתת לו בתמורה לעבודתו מטבע כסף. בערב כשסיים ג'ק את עבודתו, עשה דרכו חזרה לביתו עם מטבע כסף בידו.

ג'ק היה מרוצה מעצמו מאד, אך כשדילג מעל נחל שחצה את הדרך, נשמט המטבע מידו ונפל לנחל.

"אוי ואבוי!" קראה אימו כששמעה מה קרה." טיפש! למה לא שמת את המטבע בכיס?|

"אה, אמר ג'ק." בפעם הבאה אזכור את דברייך אמא".

הספר השני שקראתי בסדרה נקרא "הארנב שרצה רק מרק", כאן גיבור הסיפור שלנו הוא ארנב פיקח במיוחד המחפש לו מרק לארוחת הערב, הבעיה היא שיש לו רק אבן.

הארנב התחמן מגיע לביתה של תרנגולת קמצנית ובעזרת תכסיס שובב ועוד שכנים (כבשה, תרנגול, פרה ועז) מארגן לעצמו ארוחת מרק אבן לתפארת.

"אבן שמכינים ממנה מרק?" התפלאה התרנגולת, "מעולם לא שמעתי על אבן כזאת. היא מכינה מרק טעים, האבן שלך?"

"מרק טעים כמו שמעולם לא אכלת", השיב הארנב. "אם תזמיני אותי להיכנס לביתך ותתני לי שיר עם מים, אכין לך את המרק הנפלא הזה."

אחד הדברים שאני אוהבת בסיפורים של שלמה אבס הוא העובדה שהם מתאמים לילדים צעירים וגדולים כאחד ובכל הכיתות שהקראתי את הספרים החל מכיתות א'- ה' צחקנו ונהננו יחד.

שלמה אבס הוא סופר, חוקר ומלקט מעשיות ואגדות לילדים. בספריו נתקלתי לראשונה בעבודתי בספריית בית הספר. מאוחר יותר זכיתי לארח אותו בספרייתי במסגרת ביקור סופרים לכיתות א' ופגשתי מספר סיפורים אמיתי. כמו כל הילדים באותו המפגש הייתי מוקסמת מיכולתו הסיפורית ומהעובדה שהוא ריתק את הילדים והצוות כאחד.

מבין ספריו הרבים ניתן למצוא סדרות לראשית קריאה הכוללים סיפורי אגדות ומשלים, ספרי בדיחות ספרי חידות ועוד ספרים נפלאים ומיוחדים. ואת הכל ניתן לראות באתר הבית שלו:

http://www.abas.co.il/

מתנה מושלמת לילדי הכיתה ולחברים אהובים וספרי חובה בכל ספריית ילדים.